שבט בנימין
בנימין הוא בנו הצעיר ביותר של יעקב, ובנה השני של רחל. בתורה, דמותו של בנימין מתוארת באופן מיוחד ורגשי. הוא נולד בדרך לאפרת (בית לחם) היחיד שנולד בתוך גבולות ישראל, ואמו רחל נפטרה בלידתו. את שמו בנימין קרא לו אביו, ואמו רחל קראה לו ״בן-אוני״, יעקב קשור אליו במיוחד, בעיקר לאחר היעלמותו של יוסף. בסיפור ירידת האחים למצרים, בנימין ממלא תפקיד מרכזי כאשר יוסף דורש להביאו אליו.
בברכת יעקב, בנימין מתואר כ"זאב יטרף", רמז לאופיו הלוחמני. שבט בנימין ידוע בגיבוריו ובלוחמיו, כאשר הדמות המפורסמת ביותר משבט זה היא שאול, המלך הראשון של ישראל. נחלתו של בנימין כללה את ירושלים, וכן מרדכי ואסתר המלכה בשושן הבירה לפני בית המקדש השני, מה שהעניק לשבט חשיבות רבה בהיסטוריה היהודית.
ברכות
ברכת רחל בלידתו (בראשית ל׳)
״וַיִּסְעוּ֙ מִבֵּ֣ית אֵ֔ל וַֽיְהִי־ע֥וֹד כִּבְרַת־הָאָ֖רֶץ לָב֣וֹא אֶפְרָ֑תָה וַתֵּ֥לֶד רָחֵ֖ל וַתְּקַ֥שׁ בְּלִדְתָּֽהּ׃ יז וַיְהִ֥י בְהַקְשֹׁתָ֖הּ בְּלִדְתָּ֑הּ וַתֹּ֨אמֶר לָ֤הּ הַמְיַלֶּ֙דֶת֙ אַל־תִּ֣ירְאִ֔י כִּֽי־גַם־זֶ֥ה לָ֖ךְ בֵּֽן׃ יח וַיְהִ֞י בְּצֵ֤את נַפְשָׁהּ֙ כִּ֣י מֵ֔תָה וַתִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ בֶּן־אוֹנִ֑י וְאָבִ֖יו קָֽרָא־ל֥וֹ בִנְיָמִֽין׃״
ברכת יעקב (בראשית מ״ט)
״בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד וְלָעֶרֶב יְחַלֵּק שָׁלָל״
ברכת משה (דברים ל״ג)
״לְבִנְיָמִן אָמַר: יְדִיד ה' יִשְׁכֹּן לָבֶטַח עָלָיו, חֹפֵף עָלָיו כָּל הַיּוֹם וּבֵין כְּתֵיפָיו שָׁכֵן״
- אבא: יעקב
- אמא: רחל
- תאריך לידה: י״א בחשוון
- דגל: זאב
- אבן בחושן: ישפה
- צבעים מקושרים: אדום כהה, אפור
- נחלה: ירושלים וצפונה (בין אפרים ליהודה)
- חודש משויך: כסלו
- ספירה: תפארת
- אור: חוזר
- יסוד: האדמה שבמים
- צד: מערב יחד עם אפרים ומנשה
- כמות מפקד במדבר: 35,400
- יום בשבוע: שישי
- בריאה: אדם
- כוכב: צדק
- אות: ס׳
- צירוף שם הוויה: ויה"ה יאה"ה
- חוש: שינה
- מזל: קשת
- תהילים: פרק פ׳
- איבר: קיבה
- בית : נסיעות
תכונות חיוביות
- עצמאות
- בן הגבורה
- אומץ להיות מי שאני
- הערצה (נתן שמות ילדיו לפי המסעות של אחיו יוסף)
- מרץ
- דירבון
- חשק
- סקרנות
- מעודדים אנשים לפעול
- הורדה למציאות
- ידידים וחברי נפש טובים
- יופי פנימי וחיצוני
- תנועה וחיבור לגוף
- יכולת צבאית
- צניעות
- חושניות
- יכולת למחול לסביבה
- כנות
- אינטואיציה גבוהה מאוד
- מחוברים לגופם
- חיבור לאדמה
תכונות שליליות
- מסתוריות
- סודיות
- קיצוניות
- שתיקה
- קנאה
- פריצה של גבולות
- הסתרות
- קשיי תקשורת
- התמכרות לתענוגות
- הדחקות רגשיות/ בריחה
- מניפולציות רגשיות
- נטייה לאנוכיות וצורך בתשומת לב
תפקיד רוחני
שבט בנימין, הצעיר והאחרון בשבטי ישראל, נושא תפקיד רוחני ייחודי. כיוון שהיה השבט היחיד שזכה להיוולד בארץ ישראל, הוא מגלם תקווה להתחדשות ולבית איתן. בנימין מהווה גשר בין חזון למציאות, מעניק לתוכניות נשגבות צורה מוחשית. כאומן המציאות, בנימין מלמד אומץ להיות אותנטי, להגשים את העצמי האמיתי. הוא מבין שהגוף הוא כלי להתעוררות רוחנית, ושהעשייה היא פרי ההכרה העצמית. בנימין רואה בשינוי הזדמנות, לא איום. הוא מחבק את מחזוריות החיים והמוות, מזמין אותנו לשחרר את העבר ולחלום על עתיד חדש. בזכותו, שנים עשר השבטים מתלכדים לבית אחד, שבו הזכרי והנקבי שווי ערך ומשלימים זה את זה. חיבורו של בנימין אל עצמאותו היא מקור כוחו. הוא בונה יחסים ומבנים יציבים מתוך הבנה עמוקה של הזולת. בנימין מנחה את אחיו להקשיב לקול הפנימי, לפתח את דרכם הייחודית אל הנשגב, ולהביא את החזון לידי מימוש. לבסוף, בנימין מזכיר לנו שהתשובות טמונות בתוכנו. הוא מעודד תהליך של זיקוק פנימי, של הבחנה בין העיקר לטפל, ושל גילוי האמת האישית. כך, הוא מוביל את כולנו לחיבור עמוק יותר עם עצמנו, עם אחרים, ועם המציאות סביבנו.
תיקון רוחני
התמודדות עם רגשות מורכבים: שבט בנימין מתאפיין בדואליות עזה. מחד, הם נושאים תשוקה עזה לקדושה, ירושה מאמם רחל. שמו המקורי של בנימין, "בן-אוני", מעיד על כמיהה זו לקרבת השכינה ובניית המקדש. מאידך, הם נמשכים בעוצמה לחומר ולתאוות בשרים, כרמוז בשמם "בני-מין".
מתח זה יוצר שני ארכיטיפים בולטים בשבט: הנהנתנים המתמכרים לתענוגות העולם, והסגפנים הבוחרים בהתבודדות ופרישות. בשני המקרים, עמדותיהם נוטות להיות נחרצות ובלתי מתפשרות. בני בנימין חווים תשוקה בלתי פוסקת, המשולה למחזוריות הירח - תמיד שואפים למלאות, אך מוצאים עצמם שבים לנקודת ההתחלה. אתגר נוסף הוא התקשורת הרגשית. רבים מהם שתקנים או ביישנים, מתקשים לבטא רגשות.
דוגמה לכך היא שאול המלך, שהתקשה לשוחח על קנאתו בדוד, מה שהוביל למתיחות ביניהם. הסיפור הטראגי של "פילגש בגבעה" (שופטים יט-כא) ממחיש את הקיצוניות הרגשית של השבט. אירוע זה, שכמעט הוביל להכחדת השבט, נותר צלקת בזיכרון הקולקטיבי של העם, ומהווה אתגר לתיקון בימינו. בני בנימין נדרשים ללמוד לקחת אחריות על רגשותיהם ולתקשר אותם באופן בריא, להימנע ממניפולציות רגשיות והאשמת האחר. רק כך יוכלו לאזן את הקצוות הקיצוניים באופיים ולממש את הפוטנציאל הרוחני הגלום בהם.
הסתרה- צללי הנפש של בנימין : כזאבים בליל ירח, בני בנימין פועלים בממלכת הצללים. הם ניחנו ביכולת לנוע בין העולמות - בין המודע לתת-מודע, בין הגלוי לנסתר. בניגוד לדימוי הרווח של הזאב הבודד, בני בנימין, כשהם מאוזנים, מגלים את כוחם דווקא בחיבור ובשיתוף פעולה. שבט בנימין הוא החידה המהלכת בין שבטי ישראל. הם אמני ההסוואה הרגשית - אפשר לחלוק איתם שנים של קרבה ועדיין להרגיש שטפח מאישיותם נותר חתום ונעלם. הם שומרים בקנאות על הפרקים הנסתרים בסיפור חייהם, כספר חתום שרק הם מחזיקים במפתחו. ולכן דווקא בנחלתם היה המקום הכי אינטימי בעולם קודש הקדשים בבית המקדש הראשון והשני ובקרוב השלישי.
בני בנימין מחוברים למרכז האינטואיציה שבמצח, נקודת המפגש בין הראייה הפנימית והחיצונית. כאנטנות רגישות, הם קולטים ידע מעולמות עליונים ומתרגמים אותו למציאות המוחשית. הם נעים בזהירות בין עולם הרוח לעולם החומר, מגשרים על הפער בין החזון למעשה.
כזאב המביט בירח, בני בנימין שואפים תמיד אל הבלתי מושג. הם חיים בתנועה מתמדת בין גילוי והסתרה, בין אור לצל, בין הידוע לנעלם. בכך, הם מזמינים אותנו לצלול אל מעמקי הנפש, לחקור את הפינות האפלות, ולגלות את האוצרות הטמונים בנבכי התת-מודע.
קשר לדמויות נשיות וחוויה מול האם: בנימין, הבן האחרון, נולד אל תוך פרדוקס קיומי - לידתו הייתה גם רגע מותה של אמו, רחל. מרגע זה, חייו נצבעו בגוונים של אובדן ותקווה, חושך ואור. כיתומים מלידה, בני בנימין מצאו מקלט בחיק הלילה. הם התחברו לאנרגיה הרחמית, לשקט הכוכבים, לעולמות הבלתי נראים. עבורם, הרחם היה המבצר האחרון של ביטחון מוחלט, והמעבר לעולם החומר היה כמו גלות מגן עדן.
בנשמתם, בני בנימין נושאים את חותמה של רחל. בחילוף נשמות מסתורי, הם הפכו לגשר חי בין השכינה לשבטי ישראל, מגשרים בין עולמות. הקשר שלהם לדמות האם הוא עז ובלתי מתפשר, לעיתים עד כדי תלות. אך זהו קשר רווי מורכבות, שכן הם נושאים עמם את "הצל" - מושג יונגיאני המתאר את החלקים המודחקים של הנפש. בני בנימין חיים בצל אשמה לא מדוברת, תחושה עמוקה שעצם קיומם גבה מחיר כבד.
חווית הלידה שלהם, הכרוכה במוות, יצרה בהם מודעות חדה לדואליות של החיים. הם נעים בין אור לחושך, בין חיים למוות, בין אהבה לאובדן. תודעתם מהדהדת את המילים האחרונות של רחל, שקראה לבנה "בן-אוני" (בן צערי), בעוד יעקב בחר בשם "בנימין" (בן ימין) - תזכורת מתמדת לכוחם לשאת ניגודים. בני בנימין מזמינים אותנו להתבונן בצללים שבתוכנו, לחבק את המורכבות של הקיום. הם מלמדים אותנו שדווקא מתוך החושך הגדול ביותר, יכול לבקוע האור הבהיר ביותר.
מיניות ומערכות יחסים: בנימין הם מיזוג מרתק של אנרגיות יצירה והולדה. כספירה ה-12, הם מגלמים את נקודת המפגש בין הזכרי והנקבי, מקום שבו הניגודים מתמזגים ליצירה חדשה ומושלמת. המיניות עבור בני בנימין היא כוח חיים עוצמתי, זרם תת-קרקעי המפעם בעורקיהם ומעצב את תודעתם. אנרגיית המין שלהם - ה"און" הקדמוני - היא מעיין שופע של פוריות וחיוניות, המתבטא בעוצמה שווה אצל נשים וגברים כאחד. אולם, כוח זה, בעוצמתו הגולמית, טומן בחובו סכנה. הוא מאיים להציף ולהטביע, לגרור אל מחוזות אפלים של ה"סטרא אחרא" - הצד האחר. האתגר של בני בנימין הוא למצוא איזון, לרתום את האנרגיה האדירה הזו לכוח יצירה חיובי.
המפתח לאיזון זה טמון, באופן פרדוקסלי, בפיהם. אבן החן של בנימין, ה"ישפה", מרמזת על כך: "יש פה" – יש כוח בדיבור. בעוד הנטייה הטבעית שלהם היא לשתיקה, דווקא השימוש בקול, בביטוי מילולי, יכול לשמש כערוץ לשחרור ועידון האנרגיה המינית העזה. כך, בני בנימין נקראים למסע של גילוי עצמי ואיזון - ללמוד לנווט בין השתיקה העמוקה לביטוי הקולני, בין הכמיהה הפנימית לביטוי החיצוני. בדרך זו, הם יכולים להפוך את הלהט הפנימי שלהם לכוח יצירה מרפא ומעצים, המאיר את העולם באור חדש.
״הנני כאן נוכח/ת במרחב הארץ ובכל צעד מפייס את עצמי ולומד/ת עצמאות. הנני יודע/ת לסמוך על האינטואיציה הפנימית שלי ולדעת שאת התשובות אמצא מתוכי, משחרר בעדינות כל ניסיון להסתיר את מי שאני ומהלכ/ת בביטחון ובאמונה״
מנטרה לריפוי- מניחים לי
